לפתוח הצ’אקרות

לפתוח הצ’אקרות

היזמים המנוסים של צ’קראטק צברו הרבה שעות בחברות היי-טק עד שמצאו פתרון לייצור חשמל באנרגיות מתחדשות
  כמו פאנלים סולאריים וטורבינות רוח, שיהפוך את התהליך לירוק

המפגש שלי עם מייסדי הסטארט-אפ בעל השם המסקרן צ’קראטק , במשרדים בראש העין, שבעבר ישבה בהם חברת בטר פלייס, היה מפתיע למדי. במקום סטאראפיסטים צעירים ומרושלים, פגשתי שלושה אנשים בני 50 ומעלה, כולם מהנדסים ועם עבר של משרה בכירה אחתלפחותבחברתהיי-טק גדולה. הכי רחוקים מרוחניקיות, למרות מה שמרמז השם של החברה, הראשונה המשתתפת בתחרות אינוביישן ניישן
שלושת היזמים: המנכ”ל אילן בן דוד; האחראי על השיווק והתפעול, ניר זוהר; והאחראי על הפיתוח דודי פינקו, הם אנשים שלמרות החלומות והכוונה לשחק בשוק שהם מעריכים בעשרות מיליארדים מדי שנה, רגליהם נטועות היטב בקרקע. “בגיל הזה אתה יודע להתפקס על מה שחשוב”, אומר זוהר. “עובדים יחד, מסתכלים על מה שחשוב, ועושים את מה שצריך לעשות
“ישנה הבגרות”, מחדד בן-דוד, שאת הסטארט-אפ הקודם שלו, גנואה, בתחום שיפור הצבע בטלוויזיה, מכר לסמסונג. “תחום האנרגיה לא מתאים ליזמים צעירים, ובכלל יש שאלה מעניינת כמה דור הוואי בנוי לחיים של סטארט-אפ. אתה בעצם צריך למכור את נשמתך לשטן. דור הוואי מחפש חיים מאוזנים. האם סטארט-אפ יכול להצליח אם החיים שלך מאוזנים? אני חושב שלא. סטארט-אפ וחדשנות דורשים ממך לעבוד בתנאי אי ודאות, אלה ה חיים בסטרס מתמיד. אתה תמיד על הגבול”
?זה יותר קל לעשות את זה מאשר כשצעירים, עם ילדים קטנים
זוהר: “זה כמו ילד שלישי, אתה יודע כבר מה לעשות ולא מתרגש מכל שטות”
מנגנון עתיק
המילה צ’אקרה, מתברר, היא גלגל מסתובב בסנסקריט. צ’אקרות הן שמות למרכזי האנרגיה בגוף. המוצר של צ’קראטק, כשמו כן הוא, חיבור של אנרגיה וטכנולוגיה. המוצר הוא למעשה מצבר, שנראה כמו מקפיא חשמלי קטן וזוהר, במשקל 200 ק”ג (אפשר להניח במרתף, הוא לא פולט שום חומר מסוכן), שמאפשר לאגור אנרגיה בצורה מכנית למשך מספר שעות באמצעות מקורות אנרגיה ירוקים – כמו שמש או רוח – ולפרוק אותה אחרי מספר שעות, כשהיא דרושה.
למשל, אנרגיית השמש נמצאת בשיאה בצהריים, בזמן שהבתים ריקים וצריכת החשמל אפסית. כדי שלא לבזבז את האנרגיה הזו, מאפשר המצבר לאגור אותה למספר שעות ולפרוק אותה שוב בערב כדי לאפשר לבני הבית את צריכת החשמל שהם זקוקים לה לצורך מאור, מקלחות ובישול.
המנגנון הוא מכני לחלוטין ומבוסס על מנגנון עתיק וידוע של גלגלי תנופה, ואפילו קיים. אלא שעד היום היה ניתן לאגור את האנרגיה ל-15 שניות בלבד, כמו שנעשה במנגנון “אל פסק”. בשיטה של צ’קראטק, אפשר לאגור את החשמל לשעתיים, ארבע שעות ואפילו שמונה שעות, באמצעות טעינה מהירה של האנרגיה ופריקה איטית שלה.
קצת רקע על אנרגיות ירוקות: המעבר מפחם וגז לאנרגיות חלופיות כמו שמש (באמצעות פאנלים סולאריים) ורוח (באמצעות טורבינות), שאינן מספקות את הצרכים באופן מתמיד (שמש בעיקר בצהריים ורוח בעיקר בלילה) מקשה להסתמך עליהם כמקורות חשמל עקביים. לפיכך צריך לקחת את החשמל מהמקומות שהוא נמצא בעודף, לאגור אותו – ואז להשתמש במקומות שהוא חסר.
“אם היה יוצא מהתא הסולארי נפט, היה אפשר לשפוך אותו ממכל ולהשתמש בו שוב. אבל מה שיוצא זה חשמל”, מסביר זוהר. “כל אזור הדרום למשל רוצה להיות מרושת באנרגיה סולארית כך שיספק את הצרכים של עצמו וייצא את העודפים למרכז הארץ”.
בעבר עלויות האנרגיה החלופית היו גבוהות יותר מהייצור הרגיל, אבל בגלל ירידה מסיבית במחירי הפאנלים הסולאריים, העלות היום שווה פחות או יותר. באמצעות רוח הייצור אפילו זול ויעיל יותר – למשל מדינת הנפט טקסס מייצרת 10% מהחשמל שלה באמצעות רוח.
כדי להפעיל את מקורות האנרגיה האלה, דרושות סוללות כימיות. יש שני סוגים של סוללות: סוללות עופרת, כמו במכוניות, וסוללות ליתיום, כמו במחשבים או בסלולר. הבעיה היא שסוללות אלה גם מזהמות וגם מתכלות בהדרגה.
“במקום להשתמש בסוללה כימית, שהיא מזהמת, צריך להחליף אותה בכל שלוש שנים והיא גם מאוד יקרה, אנחנו מציעים להשתמש בסוללה שתחזיק מעמד 20 שנה והביצועים שלה קבועים”, מסביר זוהר. “חוץ מזה המצבר גם ירוק, אין בו כימיה, הוא לא פולט גזים, אין סכנת שריפה ואין לו עלות מיחזור. אנחנו עוד לא יודעים מה יהיה בתום תקופת החיים, אבל זה לא מוצר שנועד למיחזור אלא לשימוש מחדש. כמו מכונית יקרה שהתיישנה ועושים לה אוברול”.
וסוללה כימית באמת עולה אותו דבר?
בן-דוד: “היה חשוב לנו לקחת רק פרמיה קטנה על הסוללה שלנו למרות שלכאורה המוצר שלנו מספיק להרבה יותר זמן, אבל גילינו שאנשים חושבים על הסכום הממשי הם מוציאים מהכיס באותו רגע”.
?וגם על השיקולים הסביבתיים
“באירופה מאוד אכפת מהשיקולים הסביבתיים, בארה”ב ככה, ובישראל בכלל לא. אנשים לא ממש מוכנים לשים כסף מעצמם על הדברים האלה”.
את הרעיון הגה בן דוד, אחרי שמכר כאמור את הסטארט-אפ שהקים עם שני שותפים. הוא העלה את הרעיון בפני החברים הוותיקים מ-8200 זוהר ופינקו בפגישה שיועדה לנושא אחר. זוהר ופינקו אהבו – וזה אפילו התחבר עם חוויה של אילן וניר מהשירות המשותף ביחידה, והעסק התחיל להתגלגל.
?אילן, הגעת מתחום הצ’יפים. מה מצאת בתחום האגירה
“לקראת גיל 50 החלטתי שאני רוצה לעשות משהו לטובת כדור הארץ והבנתי שאזור הפאנלים ואנרגיית הרוח זה שוק יציב, קשה להביא לשם אינוביישן. מצד שני ראיתי שאזור האגירה נמצא במקום הלא נכון, במקום של הסוללות שהוא פתרון נוראי. אחרי שהבעיה הוגדרה, ראיתי שאפשר למצוא פתרון מסוג שלא קיים כיום.
“השוק אומר שני תנאים שהם מאוד מעניינים. אחד, יש שינוי טכנולוגי מדהים בעניין הסולארי ויש שינוי גם במבנה השוק. השחקנים שהיו הם לא אלה שיהיו בארץ אנחנו רואים את זה בקטן, עם תחנות הכוח הפרטיות. הנושא הזה מתואר אמנם כריב טייקונים, אבל יש שינוי מאוד גדול במרכזו המעבר משוק מרוכז מאוד לשוק מבוזר, שבו כל אחד יכול להפוך לשחקן פרטי”.
?איך התחלתם
“הפגישה הראשונה הייתה במאי 2012. התחלנו לבנות את הקונספט, לגייס כסף. באנרגיה החיים מאוד פשוטים: אין משקיעים, יש שלוש חממות שמשקיעות באנרגיה, דיברנו עם שלושתן, שלושתן רצו להשקיע ובחרנו ב’הון הטבע’. הן נתנו לנו אפשרות לשבת במשרדים שלהם”.
כמה כסף גייסתם עד כה?
“גייסנו בסה”כ 4.2 מיליון שקל, רובו המכריע מ’הון הטבע’. כעת אנחנו במו”מ לגיוס 2 מיליון דולר נוספים ממשקיע אמריקאי. פרויקטי אנרגיה הם עתירי הון אבל להתחלה זה בסדר”.
יש לכם כבר מוצר ביד?
“יש לנו אב טיפוס וב-2015 נעשה שלושה דברים: בדיקות באתרי לקוח, טיפול בענייני התקנים והמרה למוצר סופי ללקוח. ב-2016 מתכוונים להתחיל במכירות”.
?כמה יעלה המוצר הזה
“המוצר יעלה 2,400 דולר. ולהערכתנו צריך 2-4 כאלה כדי לספק את תצרוכת החשמל של משק בית”.
המון כסף.
“בישראל זה עדיין לא משתלם, אבל למשל בגרמניה מחיר החשמל הרבה יותר גבוה ועולה ב-5% מדי שנה, כך שכדאי לתושבים שם לייצר את החשמל בעצמם. לגרמניה יש הרבה סיבות לעבור לירוק, גם כי הם מאמינים בזה וגם כי חלק גדול מהגז לאנרגיה מגיע מרוסיה, ועכשיו עם המשבר הם בבעיה. יש בגרמניה פחם ויש גם כורים, אבל הם החליטו שהם סוגרים את הכורים ולא בונים תחנות כוח חדשות”.
“איפה קונים?”
חשוב להדגיש שלא מדובר פה בסוללה למחשב או לסלולר אלא באפליקציות נייחות, למפעלים ולבתים. שימוש נוסף שעשוי להיות רלוונטי למצברים של צ’קראטק הוא תחנות הטענה של מכוניות חשמליות.
יש שוק מספיק גדול למוצר שלכם?
בן-דוד: “השוק נאמד בעשרות מיליארדים לשנה. כשמדברים על שוק האנרגיה, אלה גדלי שוק שאפילו לא נעים להגיד את המספרים כי הם כל כך גדולים”.
על התגובות למוצר הם מספרים בהתלהבות. “חשבנו שהבעיה הגדולה של המוצר היא איך לבוא עם משהו חדשני לשוק שהוא לא כל כך חדשני, אבל אנחנו מזהים תופעה הפוכה. ברגע שאנחנו מספרים לאנשים על המוצר, הם נדלקים עליו, פשוט מתחבר להם למשהו. ממש לא מזמן הבנו שלאנשים בכלל אין מחסום פסיכולוגי וקל לקנות אותו. קודם היה חשש מלהביא לשוק דבר שנקרא אגירת סוללות”.
זוהר: “לפני חודש הצגנו בתערוכה באמסטרדם ואנשים עמדו בתור כדי לשמוע על המוצר ואח”כ שאלו ‘איפה קונים?’. בתערוכה שהיינו למדנו כמה השוק גדול מעבר למה שבכלל חשבנו. קיבלנו הצעות מהודים וסינים להקים מפעלים שם. המקום היחיד שממנו לא קיבלנו הצעה להקים מפעל זה בישראל. זה עצוב. אבל אנחנו רגילים לזה”.
“ויכוחים מרים”
מה הייחוד שהייתם מגדירים במיזם שלכם?
בן-דוד: “מה שאפיין את הקבוצה שלנו שלא באנו מהאוניברסיטה עם איזה מחקר וניסינו להתאים אותו לצרכים של השוק, אלא הגישה הייתה הפוכה: קודם ניסינו למצוא מה הצרכים של השוק, וניסינו לייצר את הפתרון. הפוקוס הוא הרבה יותר על השוק”.
ואיך אתם מגיעים להסכמות?
זוהר: “יש לנו מזל שאנחנו מסתדרים מצוין, משלימים אחד את השני. אילן המשוגע, אני רץ קדימה, דודי היותר מיושב – וזה מצוין ככה. אני מוכר את המוצר – דודי עוד לא עשה אותו”.
בן-דוד: “יש פה לא רק השלמה מקצועית, אלא השלמה באופי. השוני הוא מאוד חשוב. אנחנו מתווכחים, ויכוחים מאוד מרים. השוני הזה מאפשר לעשות קריסטליזציה לרעיונות בצורה מאוד מהירה. ברגע שיש הבשלה אנחנו רצים מאוד מהר”.
ותמיד מצליחים לפתור את המחלוקות?
“לקבוצה יש כוח אדיר. שלושה זה גודל טוב, נותן יציבות מצד אחד ומצד שני מאפשר שברגע שנתקבלה החלטה כולם הולכים עליה. בקבוצות יותר גדולות כל אחד חושב שהוא יכתר חכם. בייחוד אצל ישראלים”.
Copyright © 2012 Capital Nature. All Rights Reserved